"כל עצמותי תאמרנה..״ – כשהגוף הפיזי הופך לכלי לגילוי האור הפנימי

ורד כתר מתרגלת טאי צ'י בתנועה עם ידיים מורמות ומבט כלפי מעלה.
חוויית הורד | ורד כתר

המפגש בין טאי- צ'י קונג קלאסי לריפוי במימד החמישי

תנועה מודעת. ריפוי אנרגטי. חיבור בין גוף לנשמה.

ברוכים הבאים למרחב שבו הגוף הופך לשער לתודעה.
"חוויית הורד" משלבת טאי צ’י וצ’י קונג עם דמיון מודרך ותדרים
גבוהים של המימד החמישי.
התרגול משחרר עומס מהגוף, מקרקע, משרה שלווה ומאזן אנרגטית.
במהלך השיעורים ורד כתר מתקשרת תדר אנרגטי גבוה
במטרה להוביל את המתרגלים מריפוי פיזי לחיבור רוחני עמוק.

ורד כתר מתרגלת את ״ציפור הנשמה״ , תנועת טאי צ'י קונג המשלבת נשימה, דמיון ומבט על החיים, בפרסת הסוס באריזונה.

ציפור הנשמה- איך להשתחרר מדאגות ולמצוא שקט פנימי דרך תנועה, דמיון ונשימה?

האות א'- מייצגת את האדם כ"עולם קטן" ושלם ©כל הזכויות שמורות לורד כתר 2004 - 2026

סוד האות א': איזון פנימי, הציר המרכזי והדרך מגולה לגאולה

אלכימיה של אהבה בתרגול תנועה וצ'י קונג - חוויית הורד

אלכימיה של אהבה: כשהדרקון פוגש את הנמר בשיר השירים

מעצמות הגוף ועד לעצמות האלוהות –

ארבעה רבדים של עצם, עצמיות ועוצמה בדרך 'חוויית הורד'

יש פסוק בתהילים שבכל פעם שאני קוראת אותו, הוא מרטיט לי את הלב.

״כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה׳ מִי כָמוֹךָ״.
(תהילים ל״ה, י׳)

כל עצמותיי.

תחשבו על זה רגע.

כמי שעוסקת בתנועה כבר כארבעים שנה,

מלמדת טאי צ׳י וצ׳י קונג, ועוזרת לנשים לחזק את העצמות שלהן,

אני מרגישה שאני מבינה את הפסוק הזה דרך הגוף עצמו.

אני מכירה את העבודה הפיזית עם העצמות.

את חיזוק השרירים והמפרקים, את היציבה, את שיווי המשקל ואת התנועה.

אני רואה מה קורה לאישה כשהגוף שלה מתחזק,

כשהיא חוזרת לסמוך על הרגליים שלה ומרגישה שוב בטוחה בעצמה.

אבל במשך השנים גיליתי שיש כאן עוד רבדים.

כי הגוף שלנו הוא הרבה יותר מהמבנה הפיזי שאנחנו רואות במראה.

הוא גם שדה אנרגטי חי,

הוא מבטא את מצבנו הרגשי והמנטלי והוא הבית של הנשמה.

ובתוך כל אלה נמצא, בעיניי, אחד הסודות המופלאים של הקשר בין האדם לבורא.

דווקא העצמות שלנו, החומר שמחזיק את הגוף הארצי,

יכולות להפוך לכלי לגילוי האור האלוהי.

וזו הדרך שאני רוצה לקחת אתכן בה,

דרך ארבעה רבדים של העצמות.


הרובד הראשון: העצמות הפיזיות-

גם החלק הקשיח ביותר בגוף נמצא בתנועה

כשאנחנו חושבות על עצמות, אנחנו מדמיינות משהו קשיח, יציב, כמעט דומם.

אבל העצמות שלנו הן רקמה חיה.

בכל רגע מתרחשים בהן תהליכים של פירוק ובנייה.

בתוך העצם פועלים שני סוגי תאים מרכזיים:

אוסטאוקלסטים (Osteoclasts)– תאים שמפרקים רקמת עצם ישנה.

אוסטאובלסטים (Osteoblasts)– תאים שאחראים לבניית רקמת עצם חדשה.

שני התהליכים חיוניים לבריאות העצמות.

הפירוק מאפשר לגוף לסלק רקמה ישנה

והבנייה מאפשרת לחדש אותה

ולשמור על המבנה ועל החוזק של השלד.

עם העלייה בגיל, ובמיוחד אצל נשים לאחר גיל המעבר,

האיזון בין שני התהליכים משתנה לעיתים.

פירוק העצם עלול לגבור על הבנייה, וצפיפות העצם יורדת.

כך עלול להתפתח מצב של אוסטאופורוזיס,

שהוא, הידלדלות העצם, המעלה את הסיכון לשברים.

אבל מה שמרתק אותי במיוחד הוא

שהעצם מגיבה גם לאופן שבו אנחנו משתמשות בגוף.

כשאנחנו עומדות, הולכות, נושאות משקל ומפעילות את השרירים,

העצמות מקבלות גירויים מכניים ומתחזקות.

זו אחת הסיבות לכך שתרגול גופני מותאם חשוב כל כך לבריאות העצמות.

בניית עצם בדרך הטאי צ׳י והצ׳י קונג

בטאי צ׳י אנחנו עובדות עם השלד ועם המפרקים באמצעות תרגול בעמידה,

אשר בונה את עצמות הגוף בעצם ההתמודדות מול כוח המשיכה.

הגוף אינו קורס, משום ששרירי היציבה מחזיקים אותנו ואת עמוד השדרה זקופים.

אנחנו לומדות כיצד לשאת את משקל הגוף,

להעביר אותו מרגל לרגל,

לחזק את השרירים התומכים במפרקי הירך והברכיים ולייצב את עמוד השדרה.

וזה חשוב במיוחד לנשים בגיל המעבר ובשנים שאחריו.

כי לפעמים, עם השנים, מופיעים כאבי מפרקים,

הסתיידויות, נוקשות והצטמצמות בטווחי התנועה.

הגוף שפעם נע בחופשיות מתחיל להציב לנו מגבלות.

אבל דווקא כאן אנחנו יכולות לגלות מחדש את יכולת ההסתגלות של הגוף.

כשאישה לומדת לעבוד עם הגוף בצורה מותאמת,

היא יכולה לחוות כיצד התנועה נעשית בטוחה יותר

וכיצד תחושת היציבות חוזרת.

ואני רוצה שתשימו לב לרעיון המרתק הזה:

העצם מעניקה לנו יציבות דווקא משום שהיא רקמה חיה,

שמסוגלת להתחדש ולהשתנות.

וזה מוביל אותנו אל אחד העקרונות המרכזיים בחוכמת המזרח.


הרובד השני: יין ויאנג-

תהליכי הבנייה והפירוק של העצמות

כשלמדתי על התהליכים שמתרחשים בתוך העצמות,

ראיתי בהם המחשה נפלאה לעקרון היין והיאנג.

בחוכמה הדאואיסטית, יין ויאנג הם שני היבטים משלימים של המציאות.

אנחנו רגילות לחשוב עליהם כניגודים.

חושך ואור.

לילה ויום.

קור וחום.

התכנסות והתרחבות.

אבל המשמעות העמוקה היא ששני הכוחות קשורים זה בזה,

משתנים זה ביחס לזה, ויוצרים יחד את התנועה המתמדת של החיים.

אין יום בלי לילה.

אין התרחבות בלי התכנסות.

ואין התחדשות של העצם בלי תהליכים של פירוק ובנייה.

אני רואה כאן הקבלה יפהפייה.

התאים שמפרקים עצם והתאים שבונים אותה פועלים בתהליך משותף.

הפירוק מפנה מקום להתחדשות, והבנייה יוצרת רקמה חדשה.

האיזון ביניהם הוא אחד המפתחות לבריאות העצמות.

ומה קורה בטאי צ׳י?

כשאנחנו מתרגלות טאי צ׳י, אנחנו חוות את היין והיאנג בגוף.

רגל אחת נושאת את משקל הגוף- היא מלאה.

הרגל השנייה חופשית יותר- היא ריקה.

ברגע הבא המשקל עובר בהדרגה מרגל אחת לאחרת.

אנחנו שוקעות ועולות.

נפתחות ומתכנסות.

משחררות ומפעילות.

המעבר בין היין והיאנג מתרחש בתוך התנועה עצמה.

וזה אחד הדברים שאני אוהבת כל כך בטאי צ׳י.

אנחנו לומדות את חוכמת הטבע דרך הגוף.

ככל שהתנועה נעשית מדויקת יותר,

אנחנו לומדות להשתמש בכוח באופן יעיל יותר,

בלי להפעיל מאמץ מיותר.

וכשהגוף לומד לנוע בהרמוניה,

גם הנפש יכולה ללמוד דרך חדשה להתנהל בעולם.

וכאן אנחנו מגיעות לרובד השלישי.


הרובד השלישי: עצם, עצמי, עוצמה-

כשהגוף מתחזק, גם תחושת המסוגלות גדלה

יש שלוש מילים בעברית שאני אוהבת במיוחד:

עצם. עצמי. עוצמה.

אני פוגשת בשיעורים שלי נשים עם ניסיון חיים עצום.

נשים שלמדו, עבדו, גידלו משפחות, התמודדו עם אתגרים וצברו חוכמה.

עם השנים הן מכירות את עצמן טוב יותר.

יודעות מה הן רוצות.

העוצמה הפנימית שלהן הולכת ומתפתחת.

אבל לפעמים נוצר פער כואב

בין כל מה שהן מרגישות בתוכן לבין מה שהגוף מסוגל לעשות.

בראש אנחנו עדיין רוצות לרקוד, לטייל, לצאת למסעות,

להתכופף, לקום מהרצפה ולנוע בחופשיות.

והגוף?

לפעמים הוא מתקשה לעמוד בקצב.

כאב במפרק הירך.

ברכיים נוקשות.

חולשה ברגליים.

חשש מנפילה.

ואז השינוי הפיזי מתחיל להשפיע גם על תחושת המסוגלות שלנו.

הסיפור של ענת- איך מחזירים לגוף את האמון?

אני רוצה לשתף אתכן בסיפור של אישה שליוויתי.

אקרא לה ענת, שם בדוי.

ענת, אישה בערך בגילי, בת 63, חלתה והייתה תשושה.

יום אחד, כשקמה מהמיטה, הרגישה סחרחורת, נפלה ונחבלה באזור מפרק הירך.

כשהגעתי אליה הביתה, היא לא יכלה ללכת.

היו לה כאבים מהחבלה, חולשה גופנית ופחד.

פחד לעמוד.

פחד להעמיס משקל על הרגל.

פחד ליפול שוב.

והייתה עוד בעיה.

בעוד חודש היא הייתה אמורה לטוס לאירוע משפחתי חשוב בחו״ל.

היה לנו חודש אחד.

התחלתי לעבוד איתה באמצעות תרגול גופני משקם, לצד טיפול הילינג אנרגטי.

נפגשנו פעמיים בשבוע, והיא קיבלה גם תרגילים לתרגול עצמאי בבית.

בהדרגה חיזקנו את השרירים סביב מפרק הירך.

עבדנו על ביסוס היציבה, על העברות משקל מתוך הטאי צ׳י ועל שיווי המשקל.

ורק לאחר מכן התקדמנו להליכה.

אבל לצד העבודה עם הגוף, היה עוד משהו שהיינו צריכות לבנות מחדש.

את האמון שלה בגוף שלה.

כי אחרי נפילה, הכאב והחולשה הם חלק מהקושי.

אבל גם הפחד עלול לעצור אותנו.

ענת הייתה צריכה ללמוד מחדש לסמוך על הרגליים שלה.

להאמין שהיא מסוגלת לעמוד.

שהיא יכולה לשאת משקל.

שהיא יכולה ללכת.

צעד אחר צעד.

ובתוך חודש ענת חזרה ללכת בביטחון.

היא עלתה על המטוס ונסעה לאירוע המשפחתי בחו״ל, כאילו לא קרה דבר.

אחר כך היא כתבה לי:

״לימדת אותי לעמוד ביציבות וללכת מחדש ללא פחד.״

והוסיפה:

״והכי חשוב, חזרו אליי החיוך והאמונה ביכולותיי!״

המשפט הזה מרגש אותי במיוחד.

כי הוא מספר מה יכול לקרות כשהגוף ותחושת המסוגלות מתחזקים יחד.

אבל יש כאן שאלה עמוקה עוד יותר.

מה קורה לתחושת העצמיות שלנו כשהגוף חלש?

כשהכוחות מתמעטים?

כשאנחנו מתקשות לעשות את מה שפעם עשינו בקלות?

האם העוצמה הפנימית שלנו תלויה ביכולת הגופנית?

או שיש בתוכנו מהות עמוקה יותר, שנשארת גם כשהגוף משתנה?

וכאן אנחנו מגיעות לרובד הרביעי.


הרובד הרביעי: ״כל עצמותי תאמרנה״-

מהעצמות הפיזיות ועד לעצמותו יתברך

אני חוזרת לפסוק שנוגע בי עמוק:

״כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה׳ מִי כָמוֹךָ״.

כל עצמותיי.

כל הגוף.

הפסוק הזה מעורר בי חוויה עמוקה של אחדות.

כאילו כל תא, כל מפרק וכל עצם בגוף משתתפים בתפילה.

יש רגעים בתרגול שבהם אני מרגישה

שהגוף כולו אומר את המילים האלה, גם בלי שאוציא הגה.

התנועה הופכת לתפילה

והגוף כולו משתתף בה.

בשבילי, זו אחת המשמעויות העמוקות של חוויית הורד:

כשהגוף הפיזי הופך לכלי לגילוי האור הפנימי.

עצם, גילוי ועצמותו יתברך

בחוכמת החסידות קיימת הבחנה עמוקה בין אור לבין עצם.

האור הוא הגילוי.

האופן שבו המהות מתגלה לנו.

אנחנו מכירות את החוויה הזאת גם בעבודה רוחנית.

יש רגעים שבהם אנחנו מרגישות אהבה עצומה.

תחושה של התרחבות.

חיבור לבורא.

התעלות.

שקט עמוק.

לפעמים אנחנו קוראות לזה עליית תדר.

ואנחנו רוצות שהחוויה הזאת תישאר איתנו.

אבל אחר כך מגיעים החיים.

אנחנו נכנסות למכונית.

מישהו מרגיז אותנו.

אנחנו מתמודדות עם עומס, כאב, דאגה או חוסר ודאות.

והתחושה הגבוהה שהייתה לנו בתרגול כאילו נעלמת.

האם זה אומר שאיבדנו את החיבור?

כאן אני מוצאת משמעות גדולה בהבחנה החסידית בין האור לבין העצם.

האור הוא הגילוי שאנחנו מסוגלות לחוות.

אבל העצם היא המהות עצמה.

במחשבה החסידית, המושג ״עצמותו יתברך״

מתייחס למהותו של הבורא, שמעבר לכל הגדרה או גילוי.

זו מהות שאינה תלויה במידה שבה אנחנו מסוגלות להרגיש או להבין אותה.

והמחשבה הזאת פותחת עבורי אפשרות מרגשת.

הקשר שלנו לבורא עמוק יותר

מהחוויה הרוחנית שאנחנו מרגישות ברגע מסוים.

אנחנו יכולות להרגיש אור גדול,

ואנחנו יכולות לעבור ימים שבהם האור נסתר מאיתנו.

אבל העובדה שאיננו מרגישות אותו אינה אומרת שהמקור נעלם.

למה דווקא הגוף?

אחד הרעיונות שהשפיעו עליי במיוחד נמצא בתורת החסידות,

ובפרט בשיחות ״דבר מלכות״ של הרבי מליובאוויטש.

שם פגשתי את הרעיון שלפיו דווקא הגוף הגשמי והעולם החומרי

קשורים לתכלית עמוקה של הבריאה.

המחשבה הרגילה שלנו היא שהנשמה גבוהה והרוח קדושה,

ואילו הגוף הוא חומר נמוך יותר.

אנחנו מבקשות להתעלות.

לגעת באור.

אבל בתפיסה החסידית של ״דירה בתחתונים״, הכיוון מפתיע.

התכלית היא שהאלוהות תתגלה דווקא בתוך העולם הגשמי.

בתוך המציאות הארצית.

בתוך החיים עצמם.

וכשאני פוגשת את הרעיון הזה,

אני מרגישה שהוא מבטא משהו שאני חווה ומלמדת כבר שנים.

הגוף הוא בית המקדש של הנשמה.

הגוף הוא המקום שבו אנחנו יכולות להביא את הרוח אל החיים.

כשאנחנו עומדות על הרגליים, נושמות ונעות,

אנחנו יכולות לחוות את הקשר בין שמיים לארץ.

וכאן אני חוזרת לעצמות.

העצמות הן החלק שמעניק לגוף את המבנה ואת היציבות.

הן שייכות לעולם החומרי ביותר שלנו.

ודווקא מתוך החומר הזה אני חווה אפשרות של גילוי רוחני עמוק.

כשאני אומרת שהעצמות שלנו הן גם עצמותו של אלוהים,

אני מבטאת את החוויה הזאת של אחדות.

את האפשרות שהגוף החומרי שלנו

יהיה מקום לגילוי של המהות האלוהית.

שהעצמות הפיזיות יהפכו לכלי לעצמותו יתברך.

זה מעניק משמעות חדשה לגמרי לעבודה עם הגוף.

לשד העצמות היא המהות הפנימית הנסתרת

בתוך העצמות נמצא גם לשד העצמות,

שמעורר בי את הדימוי של המהות הפנימית והנסתרת שלנו.

אותו מקור עמוק שתמיד נמצא בתוכנו,

גם כשאנחנו עייפות, מודאגות

או מתקשות להרגיש את האור הפנימי.

אולי דווקא בעומק החומר

אפשר לגלות את המשמעות הרוחנית הגבוהה ביותר.


כשהתנועה הופכת לתפילה-

החיבור בין ארבעת הרבדים

אז איך כל הרעיונות האלה מתחברים בחוויית הורד?

איך עוברים מהעצמות הפיזיות אל גילוי האור הפנימי?

בשבילי, התשובה נמצאת בתרגול.

אנחנו מתחילות בגוף.

עומדות.

מרגישות את כפות הרגליים על הקרקע.

מארגנות את השלד.

משחררות מתח מיותר מהמפרקים ומהשרירים.

לומדות להעביר משקל ולהרגיש יציבות.

זה הרובד הפיזי.

משם אנחנו נכנסות לתנועה הרכה והזורמת של הטאי צ׳י והצ׳י קונג.

מרגישות את המעברים בין יין ליאנג.

את ההתכנסות וההתרחבות.

את התנועה של השדה האנרגטי.

זה הרובד האנרגטי.

בהדרגה, כשהגוף מתייצב והנשימה מעמיקה,

גם המחשבות יכולות להירגע.

מתפתחת תחושת מסוגלות.

אנחנו מרגישות נוכחות, ביטחון ושקט.

תחושה של יציבות ועוצמה פנימית.

זה הרובד המנטלי והרגשי.

ומתוך השקט הזה נפתח גם השער הרוחני.

כאן אני חוזרת לעשייה מתוך התמסרות, בלי מאמץ מיותר (Wu Wei).

כשאנחנו מפסיקות לנסות לשלוט בכל תנועה באמצעות כוח,

ומאפשרות לגוף לפעול מתוך ארגון, כוונה וזרימה, אנחנו יכולות לחוות שקט עמוק.

אנחנו נוכחות בגוף.

ברגע.

בנשימה.

ואז, לפעמים, מתרחשת חוויה שקשה להסביר במילים.

תחושה שהגבולות מתרחבים.

שהגוף והשדה האנרגטי פועלים בהרמוניה.

שהלב נפתח.

שהאהבה פשוט נמצאת.

יש רגעים שבהם אנחנו מרגישות שהגוף כולו הפך לתפילה.

וזה מחזיר אותי שוב לפסוק.

״כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך״.

אני חושבת על המילים האלה ומרגישה את העוצמה שלהן.

כל העצמות.

כל הגוף.

כל ההוויה.

לאהוב, להודות, להתפלל

ולחוות את החיבור לבורא גם באמצעות הגוף החומרי.


ומה אנחנו לוקחות מכל זה לחיי היומיום?

בעיניי, כאן נמצא המבחן האמיתי של הדרך הרוחנית.

קל יחסית להרגיש שקט וחיבור כשאנחנו נמצאות במדיטציה או בתרגול.

אבל מה קורה כשאנחנו חוזרות אל החיים?

כשמישהו מכעיס אותנו?

כשיש כאב בגוף?

כשאנחנו מודאגות?

כשדברים מתרחשים אחרת ממה שתכננו?

אני רוצה שהחיבור הרוחני יהיה נוכח גם ברגעים האלה.

שנדע לחזור אל הגוף.

להרגיש את כפות הרגליים על הקרקע.

לנשום.

לשחרר מאמץ מיותר.

להיזכר בעוצמה הפנימית ובתחושת היציבות.

ומתוך הנוכחות הזאת להיזכר גם במשהו עמוק יותר.

החיבור שלנו לבורא אינו תלוי בכך שנרגיש כל הזמן אור גדול.

המהות הפנימית שלנו נמצאת איתנו גם בתוך החיים הפשוטים.

גם כשהאור נסתר מאיתנו,

המהות הפנימית שלנו נשארת,

וממנה אנחנו יכולות להתחבר מחדש.

וזו גם המשמעות של העבודה הרוחנית דרך הגוף.

להפוך את מה שאנחנו חוות בתרגול לדרך שבה אנחנו חיות.

להביא את האור אל הבית.

אל המשפחה.

אל מערכות היחסים.

אל ההתמודדות עם כאב, עם פחד ועם חוסר ודאות.

לגלות את השמיים דווקא בתוך הארץ.


עצם. עצמי. עוצמה. עצמות.

כשאני מסתכלת על ארבעת הרבדים האלה,

אני מרגישה כמה חוכמה מסתתרת בתוך הגוף שלנו.

העצם הפיזית מלמדת אותנו על יציבות, חיזוק והתחדשות.

היין והיאנג מלמדים אותנו על הכוחות המשלימים

ועל האפשרות לחיות בהרמוניה עם הטבע.

העבודה המנטלית והרגשית מלמדת אותנו

כיצד חיזוק הגוף יכול להחזיר

את האמון בעצמנו ואת תחושת המסוגלות.

והרובד הרוחני מזמין אותנו לגלות

שהגוף החומרי שלנו יכול להיות מקום לגילוי האור האלוהי.

זו הדרך שאני מלמדת בחוויית הורד.

דרך שבה אנחנו מתחילות מהגוף,

מתחברות אל השדה האנרגטי,

אל הנפש ואל הנשמה,

ומאפשרות לכל הרבדים לפעול באחדות.

העצמות שלנו יכולות להיות כלי לגילוי האור הפנימי.

והרוח הכי גבוהה נטועה בגוף הכי ארצי.

באהבה 🌹
ורד כתר
מייסדת 'חוויית הורד'
טאי- צ׳י קונג | תנועה, גוף ורוח